צבים (רכים, ולא רק) כמשל

הדימוי העיקרי בעבודות של אורה איילון בשנים האחרונות הוא צבים. הסוג המסוים של הצב העומד ברקע עבודותיה נקרא צב הרך, אבל עוד לפני שנכנסים לסיפור תלאותיו המסוימות של הזן הנדיר והמסוים הזה, עוברת מייד ההתנייה של נוכחות הצבים כמי שהפכו בשנים האחרונות לשם נרדף לחיות בסכנת הכחדה. החומר העיקרי המשמש את איילון בעבודותיה הוא חומר קרמי, וגם כאן עוברת מאליה התנייה ביחס אל החומר: האמביוולנטיות של חומר שהוא מצד אחד השורד הגדול של כל הזמנים, השריד הארכיאולוגי המובהק, ומצד שני, חומר בסכנת הכחדה מבחינת ביטוי אמנותי ומבחינת מעמדו בעולם האמנות. החומר שאיתו בונה איילון את עבודותיה – את הצבים ואת כל שאר החוליות, הטבעות, הליפופים, המשטחים והגושים – הוא חומר קרמי שרוף,חסר צבע, חומר שנוכחותו הלבנבנה-אפורה משדרת פשטות וצניעות, ובאופן מוזר הוא מעביר הרגשה של משהו, או של מישהו, שאינו משתדל יתר על המידה להתחבב, לבלוט או להקסים. הוא נמצא שם כמובן מאליו, נייטרלי ככל שאפשר להיות, מתמסר לכל מה שיעשו איתו (ואורה איילון עושה איתו, בו, עליו, מיגוון רחב של מעשים) ובכל זאת, לנוכחות שלו כחומר בעל היסטוריה, איכויות, מאפיינים ואפשרויות טכניות יש עוצמה לא מבוטלת. איך שלא מסתכלים על העבודות ועל החומר הקרמי, ואיך שלא מפרשים את הנוכחות של הצבים הרכים נטולי השריון, הסיפור הוא סיפור של הכחדות והשרדות – בצל איום אקולוגי, בעולם אמנותי משתנה, מול איום של תרבות חומרית חסרת רחמים.

הדיבור הוא על הכחדות והשרדות באשר הם.

הסיפור של הצב הרך הוא סיפור פשוט: מדובר בזן של צבים אשר חיים במים מתוקים ונידונים לכלייה במים מלוחים. בארץ אפשר למצוא אותם בייחוד בנחל אלכסנדר, נטולי שריון, והסיפור שלהם חדר לתודעה הציבורית כאשר לפני מספר שנים היתה סכנה שבעקבות שטפון ייסחפו כולם אל הים. במבצע הצלה בהול ניסו למנוע את סחיפתם מהנחל אל הים – שפירושה עבורם, כאמור, מוות – אבל רק מעטים מבין הצבים הצליחו לשרוד. המקרה הפרטי של הזן הנדיר הזה הוא רק חלק מהסיפור של הצבים – צבי הים, בעלי השריון, נמצאים בסכנת הכחדה בגלל בעיות אקולוגיות – אשר מזוהים היום עם בעלי חיים בסכנת הכחדה ועם הנסיונות שנעשים על ידי גופים ירוקים למיניהם למנוע את הכחדתם.

הצבים, אם כך, כסיפור בפני עצמו, וכמשל.

העבודות של אורה איילון בנויות לפי סדרות שונות, אשר מדברות מכיוונים שונים על כלייה, מוות, זכרון והיאחזות בעשייה כאמצעי להשרדות. בחלק מהסדרות החומר הקרמי לחוץ בין שברי מתכות, דחוס בין חלקי גרוטאות כך שלפעמים הוא נראה כמו בשר שנפלט ממטחנת בשר, לפעמים הוא חומרי ומעובד כמו בצק גולש, ולפעמים הוא נראה פשוט כמו קישוט. החיבור של החומר הלבן לגרוטאות המתכת החלודות הופך את האוביקטים הקטנים להכלאות מוזרות אשר מבטלות את ההבדל הקיים, לכאורה, בין המרכיבים לבין עצמם: שאריות הברזל אינן הירואיות יותר מגושי החומר, פסולת המתכת וגוש החומר הקרמי, אלה ואלה, הם שורדים אמיצים בתרבות חומרית אשר אין לה סנטימנטים, לא למי שהיה פעם חלק מתהליך ייצור של מכונות ולא לחומר בעל היטטוריה תרבותית עשירה שמחפש את קיומו בין עולם של אומנות לעולם של אמנות.

האוביקטים הקטנים מסודרים בשורות, חלקם על גבי לוחות עץ ארוכים, וחלקם עומדים על מדפים. המבט הראשון קולט את המכלול, המבטים הנוספים מתעכבים על הפרטים: וחלקי המכונות החלודים מקבלים לאט לאט צורות אנושיות, בכולם יש משהו ממורכז, אלה הם פרגמנטים שהופכים כל אחד בתורו לשלום. לאט-לאט העין מזהה מעין גופות, ראשים שמוטים, ידיים פרושות, כנפיים, ופרופורציות סימטריות מסוימות שחוזרות על עצמן ומהדהדות צורה של צלב או של גוף צלוב ומדגישות אווירה קורבנית. מצד שני, יש בהם גם משהו משעשע. חלק מהיצורים הקטנים נדמים כמו צעצועים מיכניים, חלקם כמו אוביקטים סוריאליסטיים, יצירי דמיון מפתיעים ולא צפויים. מכל הכלאות המתכת והחומר האלה עובר באופן אפקטיבי ביותר החיבור בין ניגודים, סימביוזה של איכויות סותרות: המתכתיות התעשייתית עם האורגניות של החומר הקרמי, אלמנטים פאליים עם צורות נשיות ומעוגלות, נוקשה ורך, כהה ובהיר.
בעוד חלק מהאוביקטים הקטנים נוטים להיראות כמו קישוטים, אחרים משדרים תחושה של מכונות. האסוציציות הקרובות הן לברזים, מטחנות, קונסטרוקציות שונות שיש בהן פתחים ונקבים שמתוכם גולש החומר, נשפך, נפלט, נטחן או נדחס.
נסיון לתמצת את כל מיגוון ההופעות האלה יוביל לבסוף לנוסחה מסכמת בנוסח כוחות מנוגדים, בעוד החומרים המנוגדים – מתכת וחומר קרמי – הם האמצעים המיידיים אשר דרכם עובר הדיבור על כוחות חזקים הפועלים אלה מול אלה.
הצבים עצמם מופיעים בגדלים שונים, מיוצגים דרך הסכמה הסימטרית, האורנמנטלית, של הגב המקומר. גם כשהם מודבקים כמו מדליונים ללוחות מרובעים וגם כשהם יוצרים מבנה רב קומתי של צב על גבי צב, בוקעים משני צידיהם קוי ברזל מלופפי חומר קרמי שהופכים אותם לספק מעופפים ספק יצורים שוחים ספק זוחלים. בסופו של דבר הם מקובעים במקומם, הגוף שלהם מונצח ומשוכפל כשפת סימנים דקורטיבית, מאובנים של משהו שהיה ואיננו.

תחושה של יצורים לא מוגדרים ולא ניתנים לזיהוי עוברת גם מעבודת הרצפה הגדולה המוצבת במשכן לאמנות בהרצליה, הבנויה משלד מתכת מתפצל שעליו כרוכות טבעות חומר בצורות שונות: הן מלפפות את קוי המתכת הדקים בחוליות-חוליות או עוטפות אותן כמו שרוולים או תומכות בהן על הרצפה בצורת בסיס ריבועי שהופך את רגלי המתכת למעין קביים. שלד המתכת מרכיב יצור רב רגליים ומרובה חוליות שהוא גם אנלוגי למבנה אדריכלי וגם למבנה ביולוגי מורכב.

החיבורים בין מפרקי המתכת מסומנים על ידי ריבוע חומר שעליהם חרותה האות W, אשר צבועה לעיתים בצבעים שונים, מה שיוצר את כתמי הצבע היחידים בגוף המודולרי המתפתל, החלוד-לבן. על הרצפה, בין רגלי המתכת, מפוזרים גושי חומר לבנים שנעשו בלחיצות כף יד. הריבוי האינסופי של הגושישים הלחוצים, של הטבעות, ושל השרוולים המלופפים, יוצר זיקה מתבקשת לסוגיות של שיכפול, הכפלה וייצור המוני, כמעט תעשייתי. במובן זה, אך טבעי היה, כך האמינה אורה איילון, לבקש בשלב מסוים עזרה מאסיסטנטים לצורך ייצור גושי החומר, ובהתאם לאופי העבודה לתגמל אותם כספית לפי שעה, כמו במפעל לייצור תעשייתי. בסופו של דבר, נכשל נסיון היעול: כמו בכל עבודה ידנית ולו הפשוטה ביותר, גם כאן, הסתבר, נדרשה מיומנות בסיסית שתהפוך את קצב העבודה לא רק ל"רווחי" אלא גם לנכון ואמין מבחינת אופן ההפקה, ואיילון חזרה להיות היצרנית הבלעדית של המפעל הפרטי שלה לייצור גושי חומר. מאות גושי החומר הקטנים והחוליות המלופפות כטבעות, הם מעין חתימת יד משוכפלת אינסופית שלה.

המבט של הצופה נע מהפרטים הבודדים, שנעשו כל אחד בנפרד – כל אחד בתוך כף היד, כמו ההתגלמות המוחלטת של הזיהוי בין "עבודה ידנית" לבין "כתב יד" – נע מהפרטים אל המסה הלא-ניתנת-לספירה של מאות הרכיבים. האופי האובססיבי, הממכר, התרפויטי והסוחף של העבודה בחומר נוכח שם במלוא עוצמתו.

רוב העבודות של אורה איילון מבוססות על העקרון הבסיסי של חזרתיות, מאפיין שיוצר אווירה תזזיתית ואקספרסיבית כנקודת מוצא לעשייה. לעיתים זהו אלמנט אחד שחוזר על עצמו שוב ושוב בכמויות שאינן ניתנות למיספור, לעיתים החזרה מוגבלת יותר. ייתכן שמשהו במגע עם החומר מייצר את עצם המשיכה לעבודה הידנית ואת ההתמכרות לעשייה המתמשכת, וייתכן שזהו נושא העבודות – האימה מן המוות – אשר יוצר אחיזה כמעט נואשת ביצרנות בלתי פוסקת של עוד אוביקטים ועוד אוביקטים. במקרה של גושישי החומר הנלחצים ביד, מקבלת העשייה הפשוטה והבסיסית, החוזרת על עצמה, ממד של ריפוי שיש בו פן ריטואלי ברור: התחושה היא שאפשר לקחת את גושי החומר שנוצרו על ידי לחיצה בתוך כף יד ולשים אותם בכיס, כמו תרפים, כמו צלמיות פולחן, כמו חרוזים שממוללים ביד. זוהי האיכות הפרדוכסלית של החומר הקרמי: מצד אחד יש בו משהו עתיק יומין, כמעט "פרימיטיבי" מבחינת אופן העשייה, ומצד שני הוא משדר ניכור של חומר תעשייתי המזמין הכפלה, ומנטרל, לכאורה, את המגע האישי של כל פריט.

אותן זרועות מתכת, מלופפות בחומר קרמי, המשמשות במקרה אחד כאיברים בגופו הזוויתי של יצור מרובה רגליים, מרכיבות גם סוג שונה לחלוטין של עבודה כשהן מסודרות בשורות קצרות, זו ליד זו, זו מתחת לזו, בקצב אחיד. המוטות הדקים יוצרים מסך ריתמי ועל גבי הקרמיקה העוטפת אותם חרוטים שמות, שמות בני המשפחה של איילון, והם מופיעים כמו כותרת של אתר אינטרנט: www לפני השם ו- co.il אחריו. אפשר לקרוא שם תמר, אילה, אורי, נורית, דנה, איילון, שמות עבריים באותיות לועזיות ההופכים למסך גדול ומרצד, פופי מצד אחד, מאיים ומטריד מצד שני: כתיבת השם, שוב ושוב, כדי לשמר אותו, כסוג של הנצחה וכסוג של אקט נגד עין הרע, ואי אפשר להימלט מהתזכורת של שורות סדורות של שמות כמו על קירות הנצחה לנופלים. התוספת הקלילה של האינטרנט מקהה אך במעט את העוקץ המורבידי.

התחושה הפולחנית-טכסית נוצרת אולי כתוצאה מהחזרתיות, אולי בגלל האיכות הראשונית של החומר, ואולי בגלל ההקשר שבו ממקמת אורה איילון את העבודות כולן: בצל ההכחדה, מול איום של חדלון.

בעוד מסך השמות מורכב ממוטות ברזל עטופים בחומר קרמי, הרי שישנו מסך נוסף, דמוי וילון, אשר מורכב מלוחות חומר דקיקים עליהם מודפסים דפי עיתון. הדפים מחוברים ביניהם בחוטי ברזל דקים. ההיסט שעובר החומר הקרמי, שמאז ומתמיד מזוהה עם היותו מיכל ועם איכויות תלת ממדיות, למשטח דו ממדי, למעין דפי ספר, מגדיר את טווח האפשרויות הרחב שמציגות העבודות של אורה איילון ביחס לחומר. היא פורשת ומותחת אותו, מלפפת אותו, מפסלת בו, לשה, לוחצת, חורטת, דוחסת, מחברת עם חומרים נוספים, כותבת עליו, סוחטת ממנו את כל מינעד התחושות שהוא יכול לשדר, החל מהבנאלי והקישוטי דרך הפולחני והחגיגי ועד לתעשייתי והאנונימי. כך שבסופו של דבר המשל והנמשל מתמזגים זה בזה: הצב הרך והמאבק על הישרדותו אינם אלא משל למדיום ששורד את כל התהפוכות הטכנולוגיות והאמנותיות, שאיננו אלא משל על עשייה ויצרנות כסוג של דבקות בחיים והשרדות באשר הם.

רותי דירקטור